"ארוכה הדרך לקוסקו…"

0 Posted by - 4 בנובמבר 2015 - חוויות שלנו, כללי

שגיב גאולה

סיפור נוסף שהתרחש במהלך הטיול בדרום אמריקה בשנת 2007 קרה בפרו שבה ביליתי 3 וחצי חודשים, ושהיא ללא ספק אחת המדינות המגוונות ביותר שראיתי, עם ג'ונגלים סבוכים, רכסי הרים אדירים ונהרות סוערים למטיילים ההרפתקניים במיוחד.
נקודת המוצא היא העיר קוסקו, שהיא עיר מאוד אהובה על ישראלים שממנה יוצאים להמון אטרקציות, כדוגמת: רפטינג, קיאקים, טראקים כשגולת הכותרת היא המאצ'ו פיצ'ו שהוא אחד מאתרי העתיקות המפורסמים בעולם של תרבות האינקה, שנמצא בגובה של 2,430 מטרים, מה שאומר שמחכה עלייה מאוד נחמדה…
למאצ'ו פיצ'ו יש כמה דרכים להגיע כשהדרך הנוחה ביותר, אבל גם המשעממת, היא באמצעות רכבת אילו הדרך היותר נחמדה היא באמצעות אחד הטרקים שמגיעים לעיירה אגווה קליינטס. ואני כהרגלי בקודש בחרתי בטרק של 5 ימים שנקרא הסלקנטאי, שהוא אחד המסלולים הפופולריים המובילים למאצ'ו פיצ'ו.
את היום שבו יצאתי לטרק יחד עם ישראלי נוסף בשם עדן קשה לי לשכוח, מכיוון שזה היה יום הולדתי ה 23 שאותו חגגתי בהגעה לכפר נידח שמהווה את נקודת היציאה לטרק.

הטרק עצמו ממש יפה, ומתחילים מנקודה יחסית גבוהה ככה שהנופים שמאפיינים את הימים הראשונים זה הרים מושלגים, מה שאומר שגם הלילות קפואים, ואין דבר יותר סימפתי משלטוף כלים בבוקר בנהר קפוא עד שדמעות של כאב מתחילות לצוץ.

בסופו של דבר, במהלך המסלול הולכים ויורדים בגובה עד שמגיעים לעמק מוקף יערות ואז מתחברים למעשה למסילה שבה עוברת הרכבת לאתר, ושם פשוט הולכים במשך שעתיים על המסילה, תוך כדיי הפניית מבט תמידי לאחור, בשביל לוודא שהרכבת לא תפתיע ותרמוס אותך באיזשהו שלב.

לאחר שהגענו לעיירה והתמקמנו בחצי חצר עלוב, הלכנו לישון מוקדם והתעוררנו ב 5 בבוקר בשביל לטפס לעבר המאצ'ו פיצ'ו ולראות את הזריחה, כאשר בשביל להגיע למעלה, שלא באמצעות אוטובוס תיירים, צריך לטפס משהו כמו 2000 מדרגות, אז לקחנו את האתגר והתחלנו לטפס…עדן שהיה אלוף הארץ בטריאתלון טיפס את הכל ב 25 דקות, ואני הסתפקתי בתוצאה המכובדת של 35 דקות. האתר עצמו מאוד מרשים ובהחלט נס הנדסי, אבל עם כמה שאהבנו ארכאולוגיה, החלטנו שהגיע הזמן להתחיל לחזור לכיוון קוסקו.

הדרך חזרה הצריכה אותנו לחזור שוב שעתיים על מסילת הרכבת, כאשר בשלב מסוים עדן, שהיה יותר מקדימה, נעלם וגברתי את קצב ההליכה ועדיין לא ראיתי אף אחד והתחלתי קצת להילחץ כי נגמר לי הכסף ובניתי עליו לחזרה, ואמנם היו עליי 50$ אבל לך תשתמש בזה בחור שהיינו בו. בשלב מסוים אפילו רצתי קצת קדימה ואז ראיתי 2 מקומיים ששאלתי אותם אם הם ראו מישהו צעיר והם אמרו שהם ראו אותו ליד גשר אחד, ואכן מצאתי את עדן ליד גשר שחצה את אחד הנהרות.

אוקי, המטרה הבאה הייתה להגיע לכפר לא רחוק מאיתנו שממנו, קיווינו לקחת אוטובוס לקוסקו, אז התחלנו ללכת ואחרי חצי שעה רכב עצר לנו והציע לנו טרמפ, כמובן ששמחנו על ההצעה וקפצנו לארז של הטנדר ואחרי כמה דקות הגענו לכפר הקטן, וחיפשנו את תחנת האוטובוס, אבל לצערנו גילינו שמשם אי אפשר להגיע לקוסקו אלא צריך לקחת אוטובוס לכפר אחר, אז אכלנו צהריים ולקחנו מונית מקומית שלקחה אותנו אחר הצהריים לכיוון הכפר, וזו הייתה נסיעה דיי מלחיצה כי הייתה על צלע הר, וטעות קטנה בהיגוי ואתה מוצא את עצמך בתחתית ההר, אבל מרוב עייפות היינו אדישים.

לאחר כמה דקות המונית נעצרת ואנחנו רואים עשן שיוצא מהמנוע, והנהג יוצא החוצה לראות מה קורה ואנחנו דיי חסרי אונים, כי אנחנו באמצע ההר ואין לנו שום דבר לעשות מלבד לקוות שהנהג יסדר את הבעיה, אך עוברות דקות ארוכות, ואז שעות וכבר אמצע הלילה ואנחנו תקועים בשום מקום, ומאחר שלא היה לנו מה לעשות, פשוט נזרקנו ברכב והלכנו לישון. התעוררנו ואנחנו רואים בשעון שכבר 5 בבוקר ושום שינוי, אז פשוט החלטנו לקחת את התיקים ולהתקדם ברגל אל הכפר, ולשמחתנו אחרי כמה דקות כבר מונית נוספת שלקחה אותנו לכפר.

מאושרים, ישר קנינו כרטיס לאוטובוס לקוסקו שבדיוק עמד לצאת, אז עלינו עליו והרגשנו שהגענו לנחלה והאוטובוס התחיל לטפס באטיות במעלה ההר, עד שהוא נעצר והנהג אמר לכולם לרדת, ואנחנו עם הספרדית העילגת שלנו הבנו שלאוטובוס קשה "לסחוב" במעלה ההר עם כל הנוסעים, אז צריך להמשיך לטפס ברגל ואז לעלות עליו בהמשך. אנחנו כבר היינו מיואשים, אבל לפחות כולם היו במצב הזה, אז פשוט היה מחזה אבסורדי של עשרות אנשים שמטפסים במעלה ההר, ילדים, זקנים ומה לא.

אחרי שעלינו למעלה נגלה מחזה שכמעט גרים לנו לבכות- האוטובוס היה בלי גלגלים ועם עשן במנוע, והנהג אמר שהאוטובוס מושבת לפחות ל 4 שעות. אני ועדן החלטנו שאין מצב שאנחנו מחכים, ומסתבר שעוד הרבה נוסעים חשבנו כמונו אז פשוט לקחנו את התיקים והתחלנו להתקדם, עד שפשוט עצרנו והרמנו אצבע בשאיפה לעצור טרמפ באמצע בשום מקום…
למזלנו אלת המזל ניסתה לתת פייט למצב המתסכל, ומשאית גדולה עצרה לנו והציעה לקחת אותנו בתשלום לכפר הבא, כן עוד כפר ברצף כפרים שסופו לא נראה. אך הנסיעה במשאית הייתה הביאה את אחת החוויות הקפואות של חיי כי היינו צריכים לשבת עם הסחורות מאחורה, והיינו בגובה של 4000 מטר ופשוט קפאו לי כל התאים בגוף וכל הבגדים החמים היו בתיק, ולך תמצא אות ותפתח אותו בין עשרות השקים שהיו שם.

אחרי שעתיים של נסיעה קפואה וקללות הגענו לעוד יישוב שכבר נראה יותר מודרני והריח מתקווה, ובעיניים נואשות חיפשנו את האוטובוס הנכסף שייקח אותנו סוף סוף לקוסקו והוא אכן עמד שם, עם הילה מדהימה ואחרי 4 שעות נוספות הגענו לקוסקו הבנויה ב 11 בלילה אחרי מסע של יום וחצי של תלאות…אני זוכר שלא הלכנו להוסטל אלא בלי לחשוב הלכנו למסעדה הישראלית "חלום כחול" בשביל לחגוג את סיום הטרק עם המנה האהובה עליי- רחוב שומשום, שזה חתיכות שניצל מצופות בדבש, וזה מעולם לא היה טעים כל כך….

לפרק ה-1 במסע של שגיב בדרום אמריקה

אין תגובות

תגובה