"אבוד בשטח" בדרום אמריקה

0 Posted by - 12 בנובמבר 2015 - חוויות שלנו

שגיב גאולה

הסיפור הבא היה בדיוק במחצית הטיול, ונראה לי שהייתי חצי שנה ביבשת ובדיוק הגעתי לפרו אחרי כמעט 3 חודשים בבוליביה, וזו הייתה למעשה שהפעם הראשונה שהייתי לבד לגמרי, כי אמנם התפצלתי כבר לפני חודשיים וחצי מהחבר שאיתו טסתי אבל ישר מצאתי חבורה חדשה לטייל את. וככה למעשה התנהל כל הטיול שלי, הייתי מעין מטייל "פרילנסר" ופשוט הייתי נודד בין חבורות ואנשים בהתאם לכיוון שלי ולמה שרציתי לעשות באותו הזמן. זו הייתה תקופה שהייתי מאוד נוקשה עם הרצונות שלי, ומספיק היה שהחבר'ה שהייתי איתם סטו במילימטר ממה שאני רציתי לא הייתי חושב פעמיים והייתי ממשיך לבד.

בכל מקרה, בדיוק עזבתי מקום שנקרא פונו והאיים הצפים ונפרדתי מדנה שאיתה טיילתי בתקופה האחרונה, כי היא חזרה ללה פז, בירת בוליביה, ואני לקחת אוטובוס ערב של כמה שעות לקוסקו, שהיא עיר התיירות המרכזית בפרו, שממנה יוצאים להמון אטרקציות: טרקים, רפטינג, מצ'ו פצ'ו ועוד אלף דברים אחרים. לא נראה שבהתחלה האמנתי שאהיה שם חודש וחצי אבל זו עיר ממש כיפית עם מליון ישראלים.

הגעתי בסביבות 9 וחצי בערב לעיר ולקחתי מונית להוסטל שידעתי שיש בו ישראלים, נראה לי שקולומבו היה שמו. התמקמתי בחדר המשותף, שלשמחתי היו בו "רק" 4 מתות ולא 10- ממש לוקסוס של פרטיות, ויכולתי לחשוב רק על אוכל כי הבטן שלי צרחה מרעב ומהמלצה של החבר'ה הלכתי לבית חב"ד שהיה קרוב, ולמרות שהיה כמעט 11 בלילה המקום המה מישראלים והזמנתי שניצל וצ"פס ותוך כדי אכילה אני שומע על קבוצת ישראלים שמדברת על איזה טרק שהם מתכוונים לצאת אליו לצאת בבוקר, והרגשתי בנוח להידחף לשיחה, והם סיפרו לי שהם מתכננים לצאת מחר בבוקר לטרק שנקרא האזנגטה, שהוא אחד המפורסמים באזור.

גילוי נאות על עצמי באותה תקופה, באותם ימים ישב לי בראש חזק ג'וק הטרקים, הייתי כמו הארנב של אנרג'ייזר ופשוט קפצתי מטרק לטרק בלי הפסקה ומנוחה, ולמרות שרק הגעתי לקוסקו לפני שעה וחצי ואפילו עוד לא פתחתי את התיק בחדר, שאלתי אותם אם אפשר להצטרף והם נענו בשמחה, וככה יצא שבספונטניות גמורה, אחרי שעה וחצי בקוסקו אני יוצא כבר למחרת בבוקר לטרק.

הרכב החבורה היה אני ועוד ישראלי ושתי ישראליות, ונפגשנו בבוקר לעשות קניות ולקחנו אוטובוס של כמה שעות לכפר שממנו יוצאים להאנזגטה- שהוא ההר הכי גבוה באזור והטרק הוא מסלול של 4-5 ימים שסובבים אותו. אז הגענו לכפר הקטן ומצאנו הוסטל רעוע בשביל להיזרק בו בלילה, והלכנו לחפש בכפר מדריך מקומי לטיול, או "חמר" כפי שנאמר בשפה המקצועית, והאמת שאחרי ששאלנו כמה אנשים מצאנו מאוד מהר פרואני צעיר שהיה מוכן לקחת אותנו למסלול של 4 לילות, והיה לו חמור לקחת את התיקים אז התמקחנו קצת על המחיר וסגרנו את הפינה וחזרנו להוסטל לישון.

התעוררנו בבוקר, אכלנו משהו קטן ופגשנו כמתוכנן את החמר שלנו ואחרי סידור התיקים על החמור המסכן, התחלנו ללכת במעלה השביל, אין כמו להתחיל טרק בעליה טובה בשביל להרים קצת את הדופק ומיד בתום הטיפוס נגלה עלינו נוף מדהים של הרים אינסופיים ונחלים קפואים, ומה שהיה הכי מרהיב הייתה העובדה שהכל היה מכוסה בשלג וקרח, פעם ראשונה שעשיתי טרק שכולו היה בשלג, והמחזה של זה היה מרהיב על אף הקור.

בהתחלה עוד התחבטנו בינינו עם זה חכם לצאת לטרק שהכל מושלג, אבל החלטנו לראות בזה כהרפתקה והלכנו על זה, ואני זוכר שהיום הראשון היה ממש לא סימפתי כי כבר הגיע הערב והכל חשוך ומושלג ואנחנו עדיין הולכים בשלג, ומתחילה לחדור לנו התחושה שלמדריך אין מושג איפה אנחנו וכולם מתחילים להילחץ, כי גם השלג מתחיל לרדת והכל חשוך ולא רואים את הסוף, ומאחר ולי הייתה את הספרדית הכי נורמלית יחסית הופקדתי על התקשורת עם החמר שנפנף אותי עם תשובות מתחמקות מה שעוד יותר הלחיץ אותי, אבל לא הייתה לנו ברירה אלא לבטוח בו כי דיי היינו באמצע שום מקום בחושך.

לאחר עוד כשעה של הליכה הגענו למקום שבו המדריך החליט שנישאר לישון, ואין לי מושג על סמך מה הוא החליט את זה, כי הכל היה מושלג וחשוך אבל היינו עייפים מידיי אז הקמנו את האוהלים בשלג, הכנו פירה ופסטה והלכנו לישון.

אני אדלג לסוף הטרק, ואחרי כמה ימים שחזינו בלגונות, הרים מושלגים ומפלים קפואים הגענו למעין הוסטל שנמצא בשום מקום ושלא רחוק מהמקום שממנו נחזור חזרה לכפר, וזכרנו שקראנו בסיפור דרך שלא רחוק משם ישנה לגונה מאוד יפה שרצינו לראות, אך המדריך טען שזה סוף הדרך והוא לא היה מוכן לקחת אותנו לשם, ואחרי ויכוחים החלטנו לצאת בלעדיו אחרי שעם האצבע הוא הראה לנו את הכיוון הכללי, אז השארנו אותו עם התיקים הגדולים והלכנו לכיוון גבעה גדולה והתחלנו לטפס. ולאחר 40 דקות של טיפוס ראינו שיש שביל שמתפתל לכיוון ההר והתקדמנו אליו. כאן אוסיף שהישראלי שהיה איתנו התקדם ממש מהר ואחרי כמה דקות נעלמו עקבותיו אז אני המשכתי לטפס עם הבנות, וגם הגברתי את הקצב עד שהגעתי ללגונה, והיא באמת הייתה מרהיבה בגווני תורכיז על רקע ההר.

אחרי כמה דקות של צפייה בלגונה ולקיחת תמונות, החלטתי שהגיע הזמן לחזור ושמתי לב שאני לבד לגמרי ולא הבנות ולא הישראלי באזור…אז התחלתי לחזור חזרה ועליתי לקצה הגבעה שממנה ירדתי ללגונה ואני לא רואה אף אחד, שקט מוחלט מלבד הרוח שיללה בין ההרים, התחלתי לצעוק את שמות החבר'ה ודממה…אף אחד לא עונה. בסדר אמרתי לעצמי, פשוט אחזור למאהל, אבל שמתי לב שאין לי מושג איפה אני נמצא, ואני מסתכל מסביב ואני רואה רק הרים, הרים ועוד הרים בלי שום זכר לשביל שממנו באתי. כאן התחלתי להילחץ…

אם יש 2 מקומות שאמרתי לעצמי שאני לא רוצה ללכת לאיבוד בהם, זה ג'ונגלים ובהרי האנדים, מכיוון שההרים הגבוהים בדרום אמריקה הם אחד המקומות הכי עוינים ומסוכנים בלילה בגלל הקור המקפיא והטמפרטורה שצונחת מתחת לאפס ואם אין לך אוהל ומספיק ציוד חם אתה פשוט לא תשרוד עד הבוקר. וזה נשמע מצחיק אבל ממש התחלתי לחשוב איך אני שורד את הלילה כי היה לי רק את הפליז וחולצה קצרה מתחתיו.

התחלתי ללכת מבלי לדעת ממש לאיפה, ומידי פעם אני צועק את שמות החבר'ה אבל אין מענה, עד שלפתע עיניי התפקסו על אחד ההרים ופתאום, ברגע אחד, הצלחתי למקם את עצמי ביחס להר ולמיקום של ההוסטל, זה פשוט היכה בי, ואני לא ידוע ביכולות הניווט מצטיינות.

עם תחושת העילוי הזו התחלתי ממש לרוץ לכיוון, שחשבתי שיוביל אותי למאהל, עד שלפתע ראיתי את אחת הישראליות פשוט עומדת ובוכה והיא ממש רעדה כשראתה אותי, והיא אמרה לי שכמוני היא הלכה לאיבוד ולפתע היא מצאה את עצמה לבד.

אמרתי לי שאני חושב שאני יודע איפה הדרך והובלתי אותה לכיוון ההוסטל ואחרי כמה דקות ראינו את הישראלית הנוספת, שפשוט החליטה לחזור חזרה ולא ללכת בכלל ללגונה, וכשהגענו למקום ראינו את הישראלי הנוסף שאמר שמזמן הוא הגיע למקום.

עם תחושת ההקלה שמצאנו את הדרך ו"שרדנו" את הטרק, חזרנו לקוסקו עייפים אך מרוצים, והמסקנה שלי- בחייאת קחו מדריך לדרך :)

לפרק א' ביומן המסע של שגיב גאולה בדרום אמריקה
לפרק ב' ביומן המסע של שגיב גאולה בדרום אמריקה
לפרק ג' ביומן המסע של שגיב גאולה בדרום אמריקה

אין תגובות

תגובה